והטעו זה את זה אי הוה תני חזרו זה בזה ודאי דהכי הוה מפרשינן לה שהם חזרו בבעל הבית או בעל הבית חזר בהם השתא דתני הטעו זה את זה משמע דאטעו פועלים אהדדי וכו׳ כדפי׳ רעז״ל איבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה שהן חזרו בבעל הבית או בעל הבית חזר בהן וכן נמי בברייתא גבי בעל הבית ופועלים קתני הטעו. וכתוב בנמקי יוסף תלמודא דידן לא סבר כירושלמי דאילו בירושלמי מוקי הטעו זה את זה אפילו בפועלים שהטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן והכי מפרש לה התם בעל הבית הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חבריכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על זה הדרך ונראה דטעמא דתלמודא דידן שאינו סובר להעמידה כן משום וכו׳ ע״ש:

וכל דבר שאבד וכו׳ תוס׳ פ״ק דקדושין דף ח׳:

שוכר עליהן בני אדם כשיעור שכרן שאם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהן כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו וברייתא דמייתי בגמרא דקתני שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז מוקי לה רב נחמן בשבא ליד בעל הבית משלהם כגון כלי אומנותם כדרך האומנים המקבלים עליהם מלאכה מביאין כלי אומנותם לבית בעל הבית ולהכי מותר לשכור ביותר. וכתוב בנמקי יוסף אבל יותר מחמשים זוז לא דעד הסך הזה הוא שדרכן של בעלי בתים לשכור בדבר האבד אבל יותר מזה לא. ואיתי׳ להאי שוכר עליהן או מטען בפ׳ מי שמת דף קנ״ג גבי עובדא דההיא איתתא שהיחה טורדת רבא לומר לא יפה דנתני עד שצוה לסופר שלו לכתוב לה פסק דין של זכות ובסוף השטר צוהו שיכתוב שוכר עליהן או מטען לסי׳ שלדחותה מפניו לבד נתכוון ולהטעותה והיא הבינה וקללתו שתטבע ספינתו ואע״פ ששראום לבגדי רבא במים כדי שתחול הקללה בכך אעפ״כ לא איפרק מטיבעא. וביד פ״ט דהלכות שכירות סימן ד׳. ובטור ח״מ של״ב ושל״ג:

וחזרו בהן ידן על התחתונה כדפי׳ רעז״ל והכי ס״ל לר׳ דוסא בברייתא ורבנן פליגי עלי׳ דאפילו אם חזרו בהן אחר שעשו חצי המלאכה אפילו שנתייקרה אין הולכין אחר מה שעתיד להעשות אלא שמין להם את מה שעשו לפי חשבון תנאו עמהם ונותן להם ואין יד החוזר על התחתונה דהפועל ידו על העליונה ואפילו הוא חוזר בו דהרי יכול לחזור בו כדכתי׳ כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים ודוקא בקבלן הוא דקיימא לן ביה כר׳ דוסא דידו על התחתונה אבל פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום מטעמא דכתיבנא וה״מ בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד ל״ש פועל ול״ש קבלן לא מצי למהדר בהו אלא היכא דאניסי כגון שמת לו מת או שאחזתו חמה אבל בדלא אניסי ואין שם פועלים לשכור שוכר עליהן או מטען:

כל המשנה וכו׳ תוס׳ פ׳ החולץ דף מ״ט. ובגמ׳ פ׳ הגוזל קמא דף ק״ב ובפ׳ הבית והעליה דף קי״ז ובפ״ק דע״ז דף ז׳. וסתמא כר׳ יהודה כדכתיבנא בפ׳ הגוזל עצים סימן ד׳. ועיין במ״ש שם. ובטור ח״מ סימן של״ג:

וכל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי מוכר וכו׳ שאם מוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה ואם רצה ליטול קרקע כנגד מעותיו נוטל מן הכחוש שבה ואם רצה ליטול מעותיו מגבה לו מן העדית ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה ואם רצה לתת לו קרקע מגבהו מן הזבורית כך מפורש בנמקי יוסף. וראיתי שהגיה הר״ר יהוסף ז״ל בכולה מתני׳ ידן לתחתונה ומחק מלות על וכתב כן מצאתי וכן נ״ל עיקר דעל התחתונה לא אתי שפיר דאינו שייך לומר על התחתונה וכן מצאתי גם לעיל ידו לעליונה ול״ג על העליונה ע״כ. ועיין בחשן המשפט סימן ק״צ ואין כן דעת הרמב״ם ז״ל ברפ״ח דהלכות מכירה ע״ש. וז״ל בפי׳ המשנה ג״כ אם המוכר הוא שחזר בו הרשות ביד הלוקח אם רצה יקבל ממונו ואם רצה יקח מה שכנגד מעותיו מעדית שבאותו שדה שלקח ואם הלוקח הוא שחזר בו מן המקח הדבר הוא בהפך ע״כ:

השוכר את החמור להוליכה בהר וכו׳ עד סוף סימן ה׳ פ״ד דהלכות שכירות ורפ״ה. ובספר קולין שרש ט״ו. וכתב הר״ר יהוסף ז״ל להוליכה בהר והוליכה וכו׳ כן מצאתי בכל הספרים כן נ״ל עיקר דהכי נמי איתא לעיל בפרק שלפנינו וחמור עד שתהא טוענת ולא אמר עד שיהא טוען וכן גרסינן נמי לקמן להוליכה וכו׳ וכן בכל הפרק ע״כ:

בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר וכו׳ בראש ההר לשון רעז״ל עד אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וכו׳. אמר המלקט תוס׳ ז״ל פירשו וז״ל שמתה מחמת אויר עי׳ בתוספת יום טוב. ואיכא מאן דמוקי לה להאי רישא כגון שמתה מחמת עייפות ויגיעה ממשאה ואע״ג דמתה מחמת מלאכה מ״מ כיון ששינה חייב. ואיכא דמוקי לה כגון שהכישה נחש שפעמים שמצויין הנחשים בהרים מבבקעה או אפכא ור׳ יוחנן מוקי לה כר״מ דס״ל בברייתא כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן וקמה ליה ברשותיה להתחייב בכל אונסי׳ וכפשטא דמתני׳ וסיפא רבנן:

אפילו זו עשרה מילין וכו׳ וה״ה ואפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך תוס׳ ז״ל:

השוכר את החמור והבריקה תוס׳ רפ״ק דקדושין כתבו דאשכחן דוגמתה הלכה חמורך טרפין לשון נקבה והרבה כמו כן ואשכחן נמי לשון זכר לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור ואיתא נמי בתוס׳ דפ׳ משקלי דף כ׳:

השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה וכו׳ תוס׳ פ׳ המפקיד דף ל״ו. והרי״ף והרמב״ם ז״ל וכן בנמקי יוסף וגם בירושלמי גרסי׳ בבא דלהוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה וכו׳ בתר בבא דוהבריקה ורש״י ז״ל גריס אפכא ואין הכרח מן התלמוד:

אם החליקה פטור ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כ״ש שהוחלקה תוס׳ ז״ל:

והבריקה בערוך פי׳ בערך ברק עיניה יפים ואינה רואה חולי זה יבא מחמת רוח וכן משמע בגמרא שהוא ברי״ש דמפרש על דרך סגי נהור נהוריתא:

או שנשאת אנגריא כך היא הנוסחא בירושלמי ובהרי״ף ז״ל וגם הר״ר יהוסף ז״ל כן הגיה וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע״כ. וכתוב בנמקי יוסף או שנשאת אנגריא שנלקחה לעבודת המלך אומר לו משכיר לשוכר הש״ל טלנה כמו שהיא סמויה לך שאף מזלך גרם וטרח ויישר אותה בדרכים. וגבי אנגריא נמי יאמר לו המתן עד שתשוב שמזלך גרם כמו מזלי ונפסיד שנינו בעל החמור מפסיד השכר בעוד שחמורו באנגריא ואף בהבריקה כתב הרשב״א ז״ל שנראה לו דעת הראב״ד ז״ל שכתב שכיון שאינו יכול להשתמש בה כראוי לא יטול השכר והא דאמרינן הכא הרי שלך לפניך היינו שאינו יכול לתובעו שיעמיד לו חמור אחר ע״כ. ירושלמי אית תני אנגריא כמיתה ואית תנאי תני אומר לו הש״ל מאן דתני אנגריא כמיתה באותו שיכול לפשר מאן דתני אומר לו הש״ל באותו שאין יכול לפשר ע״כ. ונראה דאפכא צ״ל אי קאי אשוכר אבל צ״ל דקאי שיכול לפשר אמשכיר:

מתה או נשברה וכו׳ אית דמפרשי דהא דאמרי׳ הכא חייב להעמיד לו חמור מיירי כגון שהקדים לו שכרו על חמור סתם וכל שיש לו חמור חייב להעמיד לו חמור דקניי׳ במעות דמעות קונות בשכירות מטלטלין ואפילו מדרבנן דלא שייך למימר בהו נשרפו חטיך בעלי׳ וכמו שפירשתי לעיל פ׳ הזהב ואחרים פירשו דאפילו אין לו חייב להעמיד לו חמור מ״מ מיירי כגון שקנו מידו להעמיד לו חמור ומיהו אם לא קנו מידו אע״ג דא״ל חמור סתם לא מצי כייף ליה למשכיר להעמיד לו חמור אלא שיכול לעכב השכירות לעצמו עד שישכור לו אחר וכדמוכח בגמרא גבי השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך וכו׳ ואם אמר לו חמור זה אם יש בדמיו ליקח או לשכור אחר יעשה כן אבל להוסיף מביתו על דמי הנבלה והעור כדי להעמיד לו לא דלא נשתעבד להכי נמוקי יוסף. ובטור עד סוף סימן ד׳ בחשן משפט סימן ש״ט וסימן ש״י:

השוכר וכו׳ וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ושני נעריו הולכין עם בהמותיו זה אוחז הדרבן לכוון את הפרה לתלמי׳ וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל ומעתה אין לו לתבוע נזק זה אלא לבעל הקרקע והוא פטור הוא לפי שיותר הי׳ ראוי לישבר בהר מבקעה ולפיכך תנן בהדיא פטור דאילו היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו לא ה״ל למיתני פטור סתמא שהרי יש לחייב דנקיט מאנא דהיינו הקנקן כדאיתא בגמרא ואע״פ ששכרו לחרוש בהר וחרש בבקעה מ״מ אי אפשר לשבירה זו בלא פשיעה נמקי יוסף ז״ל. וז״ל הרמב״ם ז״ל פטור רצונו לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והי׳ תופש המחרישה ושברה הוא ישלם לבעל הפרה ע״כ. אבל תוס׳ והרא״ש ז״ל פי׳ דהיכא דְשַנִי שְנֵי הנערים פטורים דמיירי שהמשכיר שכר פועלים ללכת עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר וא״ל הפועלים אילו חרשת בבקעה כאשר אמר המשכיר לא נשבר הקנקן ושמירת הקנקן שלא ישבר בבקעה קבלנו עלינו ולא בהר ומ״מ שכרם לא יפסידו מפני שעברו על דעת המשכיר וחרשו בהר ואם אין לו לשוכר לשלם אל יעכב המשכיר שכר הפועלים כי היו סבורים שלא יקפיד המשכיר ומאחר שמסרם ליד השוכר לעשות מלאכתו חושבים שכוונתו שכל מה שיצום השוכר עליהם לעשות ע״כ:

אם נשכר הקנקן חייב בעל הקרקע. לשון ספר הלבוש בח״מ סי׳ ש״ט ובמקום שאמרנו שהדין עם הנערים וכששברו בעת החרישה משלמין מהו דינם מי מהם משלם האוחז את הכלי בעת החרישה כשמעמיקו בארץ או שעוות אותו יותר מדאי בעת החרישה ואם היתה השדה מעלות מעלות שניהם חייבים המנהיג את הפרה במלמד והאוחז את הכלים שבמעט עוות בהנהגת הפרה אי עוות הכלי נוח להשבר ויצא ההיזק מבין שניהם הוי דבר המוטל בספק לכך שניהם משלמין ע״כ:

להביא עליה חטים והביא עליה שעורים חייב תבואה והביא עליה תבן חייב. קשה קצת לע״ד דלערבינהו וליתנינהו ואפשר לומר שטעות הוא ושהן מעורבין יחד בבבא חדא הואיל ואשכחן הכי בירושלמי ושוב ג״כ מצאתי אחר שמחק הר״ר יהוסף מלת חייב הראשונה וגם כתב דמלות עליה אית דל״ג להו. ומ״מ קשה תרתי למה לי. ואפשר לומר דלא זו אף זו קתני ל״מ שעורים לגבי חטים דמשקלן קרוב זה לזה וכובד איכא ונפח איכא אלא אפילו תבן לגבי תבואה דרחוקים במשקלם זה מזה הרבה אפ״ה אמרי׳ לדעת אביי דפשטא דמתני׳ כותיה כמו שנכתוב בסמוך דגם בתבן לגבי תבואה ניפחא כי תיקלא ומיחייב בתוספת ולא אתפרש במתני׳ כמה יוסיף אם שכרה להביא לתך תבואה והביא לתך תבן ואפשר דהתוספת הנזכר במשנה הוי בין לשעורים בין לתבן ולרבא דס״ל דתקלא כי תיקלא והנפח הוי תוספת לע״ד צ״ל דזו ואין צ״ל זו קתני. ובטור ח״מ לא הביא בבא דתבואה והביא עליה תבן אבל הרמב״ם ז״ל הביאה בפ״ד דהלכות שכירות סימן ד׳:

מפני שהנפח קשה כמשאוי גמ׳ אביי אמר כמשאוי תנן פי׳ שהנפח של לתך שעורים אע״פ שהן קלים מן החטים נפחם שוה וכיון שנפחם שוה לא איכפת לן אם אינם שוין בכובד המשקל דילך זה תחת זה פי׳ הנפח של לתך השעורים תחת נפח לתך החטים שהרי הנפח קשה כמשאוי דנפתא כי תקלא הואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה ואם הוסיף שלשה קבין דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקלו דהיינו אחד משלשים ממשאו שהוא לתך חייב וכמה יוסיף דסיפא קאי לפרושי רישא. ורבא אמר למשאוי תנן אם השוה כובד השעורים לכובד החטים כגון שהוסיף סאה שלימה על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והוי נפח זה תוספת לקלקול החמור דבעי׳ תיקלא כי תיקלא ונפחא הוי תוספת פי׳ דאינו חייב עד שישוה כובד השעורים לכובד החטים דלהוי נפח זה תוספת אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרי׳ נפח השוה הרי הוא כמשקל וליחייב בתוספת של שלשה קבין דקשה למשאוי תנן ולא קשוי כמשאוי והכי מיפרשא מתני׳ לרבא דהלכתא כותי׳. ואם הוסיף על משאו פי׳ סאה חייב אבל שלשה קבין פטור ואם לא שינה אלא ששכר להביא חטים והביא חטים או שעורים והביא שעורים כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר׳ מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור דוכמה יוסיף לרבא לאו אלהביא חטים והביא שעורים קאי אלא אלהביא חטים והביא חטים כדאמרינן אבל שינה מחטים לשעורים בעינן תוספת סאה כדאמרי׳ וכן מוכח פשט הברייתא דתניא להביא לתך חטים והביא שש עשרה סאים שעורים חייב דמשמע הא שלשה קבין פטור ורש״י ז״ל בעבור שגרסת המשנה כמשאוי פירשה כאביי ורבינו עובדיה ז״ל ג״כ תפס פירושו אע״ג דאנן קיימא לן כותיה דרבא. וכן מצאתי אח״כ שכך כתב נמקי יוסף וז״ל ומשום דבמתני׳ תנן כמשאוי דמשמע כדעת אביי פירשנו מתני׳ הכי לעיל אבל מ״מ הלכה כרבא וכדפירשנו הכא ע״כ וע״ש עוד. וראיתי להעתיק הנה דברי הרי״ף ז״ל לתוספת ביאור המשנה וז״ל אתמר אביי אמר קשה כמשאוי תנן ניפחא כי תיקלא ואם הוסיף על משאו ג׳ קבין חייב כלומר אם שכר את החמור להביא עלי׳ לתך חטים והביא עליה לתך שעורים אע״פ שהשעורים קלים מן החטים כיון שהשעורים נפוחין יותר מן החטים הרי הן חשובין כמשקל החטים ואם הוסיף עליהן ג׳ קבין חייב ורבא אמר קשה למשאוי תנן תיקלא כי תיקלא ונפחא הוי תוספת כלומר אינו חייב עד שיעשה מן השעורים כמשקל החטים שכיון שהמשקל אחד הרי הנפח תוספת לחייב לאביי לחייב אם שכר את החמור להביא עליה לתך חטים והביא עליה לתך ושלשה קבין שעורים חייב. לרבא אינו חייב עד שיביא שש עשרה סאים שעורים שהן המשקל לתך חטים והנפח תוספת הוא. והא דתנן כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר״מ סאה לגמל ושלשת קבין לחמור אוקמה רבא בדלא שני אלא חטים והביא חטים שעורים והביא שעורים אם הוסיף שלשה קבין חייב והלכתא כרבא עכ״ל ז״ל:

והביא לתך שעורים פטור אם מתה רש״י ז״ל. וכתוכ בנמקי יוסף ואם הוסיף על משאו ודוקא כשהוסיף זה על שיעור משאו דהיינו לתך לחמור אז הוא דחייב אם מתה אע״פ שלא ידענו מפני מה מתה אבל שכרו לתת עליו חצי לתך אע״פ שהוסיף עליו שלשה קבין ומתה אינו חייב אע״פ שאין לו לעשות כן דהא סתם משא חמור הוא לתך וכדאמרי׳ לעיל גבי שוכר חמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה שאם מתה אינו חייב אע״פ ששינה בה אא״כ ידוע שמתה מחמת השנוי כגון שהכישה נחש וכהני גווני דלעיל וה״ה הכא שאם נתברר לנו שמחמת תוספתו מת שהי׳ חייב ודאי אפי׳ בפחות משיעור משאו כיון ששינה דאמרי׳ אותו שנוי גרמא וכדפירשנו ע״כ. ובטור ח״מ סי׳ ש״ח כדכתיבנא:

שומרי שכר הן להתחייב בגניבה ואבירה דבההיא הנאה דתפיס לי׳ אאגרא הי עלי׳ שומר שכר עכ״ל רעז״ל. אמר המלקט ולפי זה אתיא אפילו כר״מ דאמר שוכר בהמה כשומר חנם מודה דאומן דהיינו בקבלנות הוי כש״ש דדוקא בשוכר הוי כשומר חנם דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו אבל אומן בההיא הנאה דתפיס לי׳ אאגרי׳ ולא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי ש״ש. ואפילו נימא דאומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנותו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה מתני׳ ר״מ ותני בברייתא ר״מ אומר שוכר כש״ש ור׳ יהודה אומר כש״ח כדמחליף לה רבה בר אבוה ופי׳ רש״י ז״ל דמהדר לאוקומה כר״מ משום דסתם משנה ר״מ עד כאן:

וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש״ח ה״ה גמרתיו נמי דהוי ש״ח וטול את שלך איצטריכא לי׳ דלא תימא אפילו ש״ח נמי לא הוי דאינו שומרו לו עוד קאמר לי׳ קמ״ל. ושמעינן מינה דאי אמר בהדיא דלא בעינא לאיחויובי בשמירתן ש״ח נמי לא הוי ופטור הלכך בפקדון ממש אפילו כי לא אמר לו אלא טול את שלך היינו לא בעינא לאיחיובי בשמירתן ופטור. ועיין בנ״י פ׳ הזהב דף פ״ט ע״כ. וביד פ׳ שני דהלכות שכירות סי׳ ח׳ ובפ׳ עשירי סי׳ ג׳. ובטור ח״מ סי׳ רצ״א וסי׳ ש״ה וסי׳ ש״ו וסי׳ שמ״ו. וכתוב בבית יוסף והא דאמרינן דהנח לפני ש״ח מסקינן בגמרא דאפילו דאמר הכי בשוקא וא״ת ובמה נשתעבד לו לשמור דודאי שומר לא מיחייב בדבור בעלמא עד דמשיך וכדאמרי׳ לעיל כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וי״ל דמשכחת לה כגון שהניחו בד׳ אמותיו בסימטא שהן קונות א״נ הכא מיירי בבהמה וא״ל הכישה במקל והיא תבוא וכדאמרי׳ לקמן בפ׳ השואל הכישה במקל כיון שיצאת מרשות המשאיל ומתה חייב. הראב״ד והרשב״א ז״ל ע״כ:

הלוהו על המשכון תוס׳ פ׳ הכונס דף נ״ו ודפ׳ שבועת הדיינים דף מ״ד. ומצאתי שהגיה הר״ר יהוסף ז״ל המלוה על המשכון ש״ש כר׳ עקיבא ודלא כר׳ אליעזר דאמר המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ישבע שלא פשע ויטול מעותיו דש״ח הוי על המשכון:

אבא שאול אומר וכו׳ נמקי יוסף ז״ל נראה דהוה גריס רשאי אדם שכך פי׳ רשאי אדם מותר לו להשכיר וכו׳:

להיות פוסק עליו והולך כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל. ובגמ׳ מוקי פלוגתא דר׳ אליעזר ור׳ עקיבא דאמרן במלוה צריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך דר׳ אליעזר סבר לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין והוי ש״ח ור׳ עקיבא סבר אפ״ה איכא מצוה והוי ש״ש. וביד שם רפ״י וספ״ג דהלכות מלוה ולוה. ובטור ח״מ ריש סימן ע״ב:

המעביר חבית ממקום למקום וּשְבָרַה כצ״ל. ואיתא בפרק המניח דף כ״ז וכ״ח בתוספות ודפרק המוכר פירות דף צ״ג ודפרק הנשרפין דף ע״ז:

בין ש״ח בין ש״ש ישבע שבועת התורה שלא פשע בה שלא הלך במקום רעוע ושלא רץ יותר מדאי. וסתם משנה ר״מ היא כדמוכח בברייתא דאיתא בגמרא דת״ר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש״ח בין ש״ש ישבע דברי ר״מ ר׳ יהודה אומר ש״ח ישבע ש״ש ישלם א״ר אלעזר תמה אני אם יכולין זה וזה לישבע ע״כ. ופסק הלכה כסתם מתני׳ דהוי סתם במתני׳ ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם ודלא כר׳ יהודה דברייתא ואי איכא עדים דשלא בפשיעה מיפטר אפילו משבועה. ולפי דרכנו למדנו דר׳ אלעזר גרסי׳ במתני׳ בלתי יו״ד שהוא ר׳ אלעזר בן שמוע חברם של ר״מ ור׳ יהודה. בפי׳ רעז״ל צריך להגיה אף אני שמעתי מרבותי כר״מ דהיינו ת״ק דמתני׳ דזה וזה ישבע וכו׳. ועיין במ״ש ר״פ המניח. וביד פ״ג דהלכות שכירות סי ב׳ ובטור חו״מ סימן ש״ד: